מלחמה מתמשכת כהוויה אינפנטילית

דימוי סינתטית של ילד.ה משחק במציאות מלחמתית

היום בבוקר בתינו בת ה-3 נשכבה על הריצפה ביללות עזות למשך כמה דקות כשהיא מבקשת דבר מה. לקח לנו כמה רגעים בכלל להבין בין בכי לבכי מה חסרה לה, לספק אותו, להרגיע אותה ולחזור למסלול היומי הרגיל שלה - אולם אנו יודעים ויודעות שאין זה כך איתנו בימים אלו - המבוגרים. אנו יודעים שההווית המציאות הנוכחית מאז ה-7 באוק' - הינה הוויה של מלחמה מתמשכת וברצוני לבחון אותה רגע רעיונית מזווית אחרת בשביל לאפשר כמה כיווני חשיבה ועשייה חדשים. בתקופה שבה המציאות סביבנו נדמית לעיתים קרובות כאוטית ובלתי נתפסת, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם חווים תחושות והתנהגויות שקשה להבין - האם ייתכן שמה שאנו מכנים "ילדותיות" (או "אינפנטיליות") הוא למעשה מנגנון הישרדות עמוק?

המושג "אינפנטיליות" מתאר באופן מסורתי פער בין גיל כרונולוגי לבשלות רגשית וחברתית. ואולם, בצל מציאות של 661 ימי מלחמה עד כה, שהמהווים אירוע טראומטי מכונן ומתמשך, הגדרה זו הופכת שטחית ומחמיצה את עומק התופעה. במצב של איום קיומי מתמשך, התנהגויות הנראות "ילדותיות" אינן ביטוי לכשל התפתחותי, אלא למנגנון הגנה פסיכולוגי עמוק וחיוני: רגרסיה שמאופיינת כפי שאנו מכירים מהבית, מהעבודה/ארגון ומהמרחב הציבורי דרך:

קושי בוויסות רגשי ותגובתיות יתר:

• ברמת הפרט: תסכולים קטנים או אי-נוחות מינורית עלולים לעורר תגובות רגשיות עוצמתיות ובלתי פרופורציונליות – בכי, כעס בלתי נשלט, התפרצויות זעם או ייאוש עמוק, בדומה להתנהגות של ילד קטן שאינו מסוגל לווסת את רגשותיו.

• ברמת הקולקטיב: שיח ציבורי רגשי מאוד, תגובות היסטריות לאירועים, או חוסר יכולת להכיל דעות שונות שמייצרות קונפליקט פנימי.
  

קושי בדחיית סיפוקים וצורך בסיפוק מיידי:

• ברמת הפרט: רצון לפתרונות מהירים, חוסר סבלנות לתהליכים ארוכים, וחיפוש אחר נחמה מיידית (למשל, בצריכה מוגברת, בידור מתמשך).

• ברמת הקולקטיב: לחץ ציבורי לקבלת החלטות דרמטיות ומהירות, גם במחיר חוסר שיקול דעת ארוך טווח, וקושי להכיל תקופות של אי-ודאות או איפוק.
  

צורך מוגבר בתלות וחיפוש אחר סמכות חיצונית:

• ברמת הפרט: קושי לקבל החלטות עצמאיות, צורך בייעוץ ואישור מתמיד מאחרים, הימנעות מלקיחת אחריות אישית, והטלתה על דמויות סמכות (הורים, מנהלים, מנהיגים). תחושת חוסר אונים כשנשארים לבד.

• ברמת הקולקטיב: כמיהה ל"מנהיג חזק" או "מנהיג אב" שייקח אחריות מלאה על כל הבעיות ויפתור אותן באופן מיידי, ללא צורך בהשתתפות אזרחית או הכלה של מורכבות.
  

אגוצנטריות וחשיבה מאגית:

• ברמת הפרט: התמקדות חזקה בצרכים וברגשות האישיים, לעיתים על חשבון התחשבות באחרים. אמונה בכוח המחשבה או משאלות הלב לשנות את המציאות ("אם רק ארצה מספיק, זה יקרה").

• ברמת הקולקטיב: שיח שמתמקד ב"מה מגיע לנו" או "מה יקרה לנו" באופן בלעדי, לפעמים תוך התעלמות מההשלכות על אחרים או מהמציאות המורכבת. אמונה כי מעשים מסוימים (אפילו טקסיים או סמליים) יביאו לשינוי מיידי ומוחלט.
  

ירידה בסבילות לתסכול ולקונפליקט:

• ברמת הפרט: קושי להכיל תסכולים יומיומיים ולהתמודד עם אי-הסכמות. נטייה לוותר במהירות על משימות מאתגרות.

• ברמת הקולקטיב: ירידה דרמטית בסובלנות לקולות ביקורתיים או שונים בתוך הקבוצה (חברה, משפחה, ארגון). כל סדק בלכידות נתפס כאיום קיומי.

זוהי רגרסיה ונסיגה לא מודעת של האגו כתוצאה של הווית המציאות לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, אשר נתפסו כבטוחים יותר, בהם המציאות הייתה פשוטה יותר וההגנה סופקה על ידי דמויות חיצוניות כל-יכולות. אנו יודעים שהתבגרות נפשית מבוססת על הפנמת מספר הנחות יסוד: א. העולם צפוי במידה סבירה ב. יש קשר בין סיבה לתוצאה ג. קיימת רציפות בין עבר, הווה ועתיד ד. ביטחון אישי הוא בר-השגה אירוע טראומטי מכונן ובמיוחד מלחמה מתמשכת, מנפץ באחת את כל ההנחות הללו, מנתץ, שובר ומערער את האמון (האנושי) הבסיסי (Trust) בעולם כמקום בטוח ומותיר את הנפש חשופה מול כאוס, אי-ודאות, הוויה ועשייה שלעיתים נוגדת את עולם הערכים האישי-קולקטיבי ואובדן בלתי נתפס שלעיתים חוזר ושב.

כאשר מנגנוני ההתמודדות הבוגרים – תכנון וארגון רציונליים, אמביוולנטיות, חשיבה מורכבת – קורסים תחת העומס אזי הנפש נסוגה למערכת הפעלה פרימיטיבית יותר - מערכת המאופיינת במרכוז עצמי (אגוצנטריות), צורך בסיפוק מיידי וחשיבה מאגית – אלמנטים שכולם מאפיינים את התודעה הילדית.

ההוויה האינפנטילית-רגרסיבית כמובן אינה נחלת הפרט הבודד אלא גם מהדהדת דרך התקשורת והעשייה מאיש לרעיהו, דרך המדיה המסורתית (ועוד יותר כיום דרך פלטפורמות המדיה החברתית שרק מגבירה ומעצימה אותה) והופכת לתופעה חברתית וארגונית רחבה - ובמיוחד כשמלחמה זאת הגיעה לאחר משבר פוליטי-ציבורי שעוד נמשך במקביל אליה.

ברמת הפרט: אנו עדים לשחיקה דרמטית ביכולת לוויסות רגשי. תסכולים קטנים מעוררים תגובות עוצמתיות ובלתי פרופורציונליות. האם אנו באמת מצפים מאדם שחי במשך כמעט שנתיים תחת איום מתמיד, לשמר את יכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות כרגיל? היכולת לדחות סיפוקים פוחתת, והצורך בתלות בדמויות סמכות ובחיפוש אחר ודאות מוחלטת גובר. חשיבה מורכבת וקבלת החלטות הופכת למשימה מורכבת והנטייה היא להימנע מאחריות אישית ולהשליך אותה על אחרים.

ברמת הקולקטיב: אנו חשים על בשרינו שהחברה כולה מציגה מאפיינים רגרסיביים. השיח הציבורי הופך רגשי ופחות רציונלי. מתפתחת חשיבה דיכוטומית של "אמת" ו"שקר" "אנחנו" מול "הם" המעניקה תחושת ביטחון מזויפת באמצעות הגדרת אויב ברור. הכמיהה ל"מנהיג-אב" חזק שיפתור את כל הבעיות וייקח אחריות, גוברת על פני היכולת להכיל מורכבות ולקחת חלק באחריות אזרחית משותפת. הסובלנות לקולות ביקורתיים או שונים בתוך הקבוצה פוחתת, מתוך פחד לא מודע שכל סדק בלכידות ימוטט את המבנה כולו.

ילדים, אשר מנגנוני ההגנה הבוגרים שלהם טרם התגבשו במלואם, מהווים זכוכית מגדלת לתופעה. הרגרסיה אצלם גלויה וברורה: חזרה להרטבה, גמגום, דיבור תינוקי, חרדת נטישה והיצמדות פיזית להורים. התנהגויות אלו אינן "בעיות התנהגות" שיש לתקן, אלא ביטוי טהור ובלתי אמצעי למצוקה ולצורך הנואש בביטחון. הם משקפים, למעשה, את החרדה וההצפה הרגשית של המערכת המשפחתית והחברתית כולה. הילד הוא "הקנרית במכרה הפחם" של החוסן הנפשי הקולקטיבי.

הבנת התודעה האינפנטילית כנסיגה הגנתית במצב טראומטי מתמשך מחייבת שינוי פרדיגמה. במקום לדרוש מהפרט ומהחברה "להתבגר" או "להתאפס" – דרישה שרק מגבירה את תחושת הכישלון והחרדה – עלינו לאמץ גישה של הכלה פעילה (Active Containment) ואיתה למצוא את הדרך חזרה לבגרות - לא דרך כפייה אלא מתוך הכלה וחמלה.

התפקיד ההנחייתי, טיפולי, וחברתי הוא להכיר בתוקף של המצוקה, לתת לגיטימציה לצורך בביטחון, לספק "איים ועוגנים" של שגרה וודאות בתוך הכאוס - מבחינה גופנית, מנטלית, רגשית וקוגניטיבית. עלינו להבין ולהפנים שהזעם, התלותיות וחוסר הסבלנות אינם מכוונים נגדנו (לרוב) באופן אישי, אלא הם ביטוי לפחד, כאב, אבל ויגון עמוק. ההתנהלות והמענה אינו יכול להיות נזיפה, אלא חיזוק הקשר הבין-אישי, עבודה מתוך הכרה ב"יש" ומה שאפשר, חיזוק החוזקות הקיימות, מתן תמיכה רגשית והבנה עמוקה שהחזרה לבשלות תתאפשר רק כאשר תחושת הביטחון הבסיסית תתחיל להשתקם.

ההבנה שזו לא חולשה, אלא תגובה אנושית עמוקה למצב בלתי נתפס (אותו ראינו במגיפת הקורונה מזווית אחרת) היא אולי הצעד הראשון. צעד שמאפשר לנו להביט על עצמנו ועל סביבתנו בעיניים של חמלה, ולצאת למסע המשך משותף – צעד אחר צעד, הכלה אחר הכלה, אל עבר החוסן שאנו כה זקוקים לו. האתגר ארוך הטווח של חברה במצבנו הוא לזהות ולהכיר בנסיגה ומאפינייה, לחמול עליה, ובה בעת, לחפש באופן אקטיבי את הדרכים לבנות מחדש את החוסן הבוגר, האישי והקולקטיבי - כל אחד ואחת בעצמו וכולנו אחד ואחת באלו שאיתנו. --- כמה היבהובים של אור, נקודות חיוביות ופרקטיקות התמודדות עם הווית המציאות בפוסט הבא (ובנתיים מוזמנים ומוזמנות לשתף בתגובות משלכם.ן)