אז מה הבעיה בקהילה?
אם תשאלו שמרן או ליברל - "נניח שתפרקו את מדינת הרווחה. מי ידאג לחלשים? מי ינהל את בתי הספר? מי יממן את שירותי הבריאות?", התשובה המקובלת תהיה "הקהילה".
ובאמת, כל מי שהשתייכו לקהילה כלשהי - בית כנסת או מסגד, תנועה, יישוב קהילתי או שכונה - יודעים כמה חזקה וממכרת ההרגשה העוטפת, תחושת השייכות, האכפתיות. הידיעה שאנשיה יהיו אתך ברגעים שמחים כמו גם יתמכו ברגעים קשים. ברורים גם יתרונותיה הביורוקרטים של הקהילה על פני המדינה. ההיכרות האישית והקרובה יכולה ליצור מנגנון מדויק ואנושי יותר מהמנגנון המדינתי העצום בגודלו.
אז מה הבעיה בקהילה?
הבעיה הראשונה היא שחיי העולם המודרני לא בנויים לקהילה. נכון, ברוב שנות ההיסטוריה האנושית, חיינו בקבוצות קטנות. בתחילה נודדות ומאוחר יותר קבועות בישובים ובכפרים קטנים. כולם הכירו את כולם וההומוגניות הייתה גדולה באופן יחסי. אבל תהליכי העיור והתיעוש שינו את המגמה הזו. ציון הדרך המשמעותי ביותר במאות האחרונות התרחש בדיוק לפני עשר שנים כשהמספר של מי שחיים בערים הגיע לחצי מאוכלוסיית העולם. ההשערה המחקרית היא שעד 2030, יגיע מספר המתגוררים בערים ל-66% מאוכלוסיית העולם. בעיר קשה מאוד להשתייך לקהילה. המרחק הפיזי, כמות האנשים וההטרוגניות ביניהם, מקשים על האפשרות לחיות "כמו פעם". יש גופים שעושים עבודה מבורכת בקידום קהילתיות - ממתנ"סים דרך בתי ספר ועד גופים אזרחיים ובתי תפילה, אבל גם כאן מדובר בדרך כלל בקהילה רופפת יחסית, וודאי בקהילות שאינן דתיות.
הבעיה השניה היא משאביה המוגבלים של הקהילה והסגרגציה שלה. לקהילה יש יכולות כלכליות, לוגיסטיות ומידעיות קטנות ממדינה, מה שמקשה על אספקת שירותים ברמה נאותה. בנוסף, קהילות נוטות להיות מורכבות מאנשים שדומים זה לזה. קהילות חלשות כלכלית, שבהן אוכלוסיות מוחלשות, עניות ופריפריאליות, יוכלו לספק שירותים חלקיים מאוד לחבריהן.
משבר נחלת הכלל מוסבר בדקה וחצי
אגב, כדאי להזכיר שהיחס לקהילה היהודית הגלותית נוטה פעמים רבות לרומנטיזציית יתר. הקהילות היהודיות בגולה אומנם שימשו פעמים רבות מופת של צדקה וחסד שראוי ללמוד ממנו, אך בפעמים אחרות הן היו מוקדים של דלות, עליבות וחוסר סולידריות. מספיק להציץ בספרי שאלות ותשובות של רבנים מאותם הימים או להיזכר בעשרות אלפי הנערות היהודיות ממזרח אירופה שנמכרו לזנות בדרום אמריקה כדי שאבק הפיות יתפזר.
דווקא מדינת הרווחה המודרנית היא זו שיצרה עבורנו תנאי חיים טובים לאין ערוך מהחיים בקהילות ההן והעניקה לכולנו, לעני כמו לעשיר, זכויות שנראות לנו מובנות מאליהן היום, אך לא יכולנו לחלום עליהן אז.
הבעיה השלישית היא כפיה. נכון, גם המדינה מתערבת בחיינו ולעיתים פועלת באגרסיביות, אבל בידקו עם אוכלוסיות שמרניות וקהילתיות בישראל ובעולם, כמה קשה וכופה היא התלות הכלכלית והחברתית במסגרת קהילתית שקובעת אם ואיזה שירותי חינוך, בריאות, רווחה ותרבות תקבלו ובשל כך רואה לעצמה את הזכות גם לקבוע לכם איך תיראה צורת החיים שלכם, באיזה גיל תתחתנו, במה תעסקו, איזו מדיה ותרבות תצרכו ועוד. חברה שבנויה על תמיכה קהילתית מסיבית שכזו, גם לא מאפשרת את המעבר הקליל בין הקהילות, כמו שמדמיינים לפעמים תומכי הרעיון.
לקהילה כזו יש כוח והשפעה גדולים מאוד על נושאים שבהם המדינה לא מתערבת, מתוקף המגבלות החוקיות והמוסכמות שמוטלות עליה ועל היכולת שלה לכפות עלינו כיצד נעצב את חיינו. דווקא מנגנוני מדינת הרווחה הם אלה המאפשרים לנו לבחור האם, לאן ועד כמה נשתייך לקהילות ולחברות השונות.
והנה העניין האחרון. העם היהודי חי אלפי שנים ברחבי העולם והקים קהילות מפוארות. כשהחלו לחלום על בית יהודי בארץ ישראל, דמיינו הוגי ובוני הציונות עם שלוקח אחריות על כל קהילותיו וחלקיו ועל כל היושבים בתחומו. מדינה שנוהגת בכל יושביה שוויון זכויות גמור, צדק ורחמים. עם שאינו שוכח את השטעטל והמלאח ואיננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות, אבל גם לא מתבוסס בזכרונות מהם. הם בהחלט לא דמיינו עם שמנסה להתפרק מנכסיו ומהבית המשותף שחלם לבנות והולך שוב איש לאוהליו. הם דמיינו מדינת מופת.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא עמית ב'דרך' - עמיתי קרן ברל כצנלסון, מייסד אתר "שמאל-Talk" ומוביל את הקבוצה "משרות חברתיות (מגזר ציבורי, שלישי ורביעי)"